בעודה מחייגת את המספר הגורלי באותו יום גורלי הדהדו בראשה כל "האבלים" האלו שליוו את 36 שנותיה; עם כל סיפרה שהקלידה באצבע נוקשה ובלב מפרפר, עוד "אבל" שכזה הצטרף לסדרת "האבלים": סדרה מפוארת שקישטה את הרזומה הבלתי כתוב של חייה. כאשר סיימה לחייג ידעה שאין דרך חזרה (טוב, בערך, הרי תמיד אפשר לנתק), אבל משהו בה בער הפעם ולא נתן מנוח.

 

כאב הראש שהחל להתעורר לו לאיטו מהבוקר הגיע כבר לשיא וכל "האבלים" כמו ניסרו במוחה סימפוניה בלתי גמורה ביום גרוע של במיוחד של זובין מהטה (אולי באותו היום בו הבין לראשונה מה אומרים על השם שלו בעברית...?!)..."ההומור והציניות הפעם לא יעזרו לך", היא אמרה לעצמה. "זהו – זה. על החיים ועל המוות. יותר נכון – על החיים."

 

פרר פפרר..פרר פררר..

 

השניות הזדחלו ואף אחד לא ענה .... "אולי זה גורל", היא חשבה, "אולי זה לא אמור להיות... אולי אני אמצא אחרי ככלות הכל.. אולי אלוהים..."

 

"בנק הזרע, שלום, במה אוכל לעזור לך?!" נשמע קול עולז של מישהי שזה עתה בישרו לה שזכתה בבילוי לילי עם בראד פיט תמורת מיליון $ (עליו, כמובן).

 

"אפשר לחשוב שמדובר במשתלה ציבורית ושמוכרים פה זרעים בחינם" הייתה המחשבה הראשונה המנחמת שהצליחה להעלות בה חצי חיוך (כמו חצי מנת פלאפל, קומבינה שאף פעם לא הבינה את פישרה).

 

שתיקה רועמת.

 

אאאהההמממממ... מה אומרים לה לכל הרוחות?!

 

פאק, לזה היא ממש לא התכוננה.

 

בסתר ליבה קיוותה שלא יענו לטלפון... שהמחלקה נסגרה בגלל שפעת חזירים.. שתיהיה שביתה בבנק... שיגלו שמישהו מעל בחשבונות.... שיכריזו על פשיטת רגל (טוב, נו, ברור למה הכוונה) - אבל היא ענתה.

 

השניות עברו ומצידו השני של הקו המתינה מישהי כבר ממש חסרת סבלנות. הרי יש תור, חביבתי, לזרעים. במיוחד – המשובחים שבהם...   וכל הקודמת – זוכה!  את זה היא כבר ידעה היטב.

 

בחודשים שקדמו לאותו טלפון, היא עשתה חריש עמוק ביותר אצל כל מה ומי שהיה נגיש: אינטרנט, מחקרים, חברות (במיוחד האחרונות - מסכנות) וכבר ידעה שהזרע של היום – זה העתיד של המחר (קופירייטינג תמיד היה משאלת לב).

 

אז מה אומרים לה בדיוק?!

 

שאת בת שלושים ושש ואת כמהה להיות אמא..

שאת בת שלושים ושש ואת כבר רוצה לחבוק ילד בזרועותייך..

שאת בת שלושים ושש ושיש בך כ"כ הרבה חום ואהבה להעניק...

שאת בת שלושים ושש וכל חודש שעובר השעון הביולוגי שלך מתקתק ברעש מחריש אוזניים..

שאת בת שלושים ושש ובחיים שלך לא חשבת או האמנת שתעשי את הצעד הזה..

שאת בת שלושים ושש וכבר מאסת לשמוע מגברים אבל ואבל ואבל...

 

 

 

 

את מקסימה, אבל את שמנה

את מדהימה, אבל את שמנה

את אינטליגנטית, אבל את שמנה

את יפה, אבל את שמנה

את מוכשרת, אבל את שמנה

את חכמה, אבל את שמנה

את חמה, אבל את שמנה

 

'סאממממקקק האבל הזה.....

 

היא רצתה לומר לבעלת הקול הקופצני "שזוהי טעות! שהיא חייגה למספר הלא נכון.. שהיא עדיין מאמינה שיגיע אותו נסיך על הסוס (אז מה אם הסוס שלו "קצת" חיוור, צולע, פיסח, עיוור, אילם ומערכת הקיבה שלו לא מתפקדת, כי כבר שנים שהיא רק מריחה אותו למרחקים...)

 

היא רצתה לצעוק "זה לא בשבילי! אני אביא ילד לעולם עם הגבר שיאהב אותי.. אני אביא לעולם ילד שיהיה לו גם אבא.. אני אביא ילד כמו שחלמתי", אבל הצעקה נבלעה ביחד עם הדמעות שבצבצו להן בזווית העין.

 

"התקשרתי לברר על בנק הזרע" היא אמרה בקול לכאורה בוטח, הכי בוטח מימיה; בקול כזה שהיה גורם אפילו לביל קלינטון לרעוד: I did notttt have sssssexualll ….

 

"הגעת למקום נכון, גיברת", היתה התשובה הפסקנית, והלב שלה החמיץ פעימה נוספת באותו יום.  שלא לדבר על "הגיברת" שתמיד גורם לה להרגיש כ"כ, אבל כ"כ, זקנה.

 

השיחה נראתה כמו נצח. ממטרה של שאלות ניחתו עליה. בעלת הקול הקופצני הניחה כי יש לה בן זוג (הנחה שתלווה אותה רבות לאורך הדרך) והתנצלה מעומק לבה כאשר גילתה שאין (אל תתנצלי, גיברת, גם היא מצטערת שאין לה – רצתה לומר...). לקינוח, היא קיבלה בפקס' רשימת בדיקות ארוכה כאורך הגלות וברכת "בהצלחה".

 

בעודה מנסה לפענח את רשימת השינדלר של הבדיקות (שמישהו יסביר מה זה Rubella לכל הרוחות?!) –ממש כמו שרלוק הולמס בפתחה של תעלומה חדשה -  צלצל הטל'. ב', חברתה הטובה, היתה מעברו השני של הקו.

 

מותק, תקשיבי, היא אומרת כאילו היא במרדף משטרתי אחרי האחים בלוז, אני לא יכולה לדבר הרבה, אבל אני בחדר לידה. את באה?!

 

 

"המשך יבוא..."